מיומנו של יצחק בן-אברהם מפקד האיזור
קריית ענבים במאורעות תרצ"ו – תרצ"ט
"עלון ההגנה בירושלים תשכ"ח – 1968"
חודשיים לפני פרוץ המאורעות באפריל 1936 הורגשה מתיחות בין השכנים הערבים. המחוצפים שביניהם לא הסתירו את זעמם וניבאו שמתקרב היום וניזרק לים, רכושנו יחולק והאדמה תחזור לבעליה. הידידים שבין הערבים מילאו פיהם מים ונמנעו מלבקרנו, ובבואנו אליהם היו מקבלים אותנו באדיבות מעושה, ולא קשה היה לנחש כי מכבידים אנו עליהם. הערבים מכפר אבו-גוש התחילו לשלוח את עדריהם ליערות שלנו להסתובב בהם כדי להבליט את שלטונם בסביבה.
שבע שנות שקט יחסי ששררו מאז 1929 בארץ, מצאו את הישוב כולו, וגם אותנו בתוכו, מופתעים ולא מוכנים לפעולה לאלתר. משקנו – קריית ענבים היה פרוץ לכל הרוחות. לא הייתה גדר תייל סביבו, תעלות ההגנה כוסו עפר. אף לא היה במשק בית עם תקרת בטון לשכן בו את הילדים והבלתי לוחמים בשעת חירום. השינוי היחידי שחל במצב הביטחון מאז מאורעות 1929 היה בכך שהקימונו עמדת בטון על ראש ההר שממנו נראית הסביבה הערבית.
כחודש לאחר פרוץ המאורעות בארץ נערכה התקפת הבכורה על קבוצתנו. 48 התקפות נערכו על קריית ענבים במאורעות הדמים. ההפסקות ביניהם היו קצרות, מהן שהיו מתוכננות על ידי הערבים למען חדור למשק. על אף קריאתנו לעזרה, לא נענינו לא באנשים ולא בציוד, העזרה אורגנה בהמשך הזמן, אבל בהתחלה עמדנו לבדנו מול התקפות נשנות והולכות.
שבועיים לאחר פרוץ המאורעות הופיע אצלנו ראשון המתנדבים – ד"ר אברהם שבדרון (שרון) ז"ל, אדם קשיש, חלש בגופו, אך בעל רצון עז להביע בהשתתפותו את ההזדהות עם מצבנו הקשה. הוא דרש כי נשלח אותו לשמירה בעמדות. היה לי קשה מאוד להתאים לו תפקיד, אבל הוא לא נרתע ואיים עלי כי ילך על דעתו לשמור. הופעתו ויחסו הכן שמשו מופת לרבים. בעת התמרון הוא זחל עמי יחד עד לעמדה המרוחקת. מובן שכמה ימים אחר – כך הוא חש פיק ברכיים.
גיוס נוטרים
השלטונות הבריטיים אישרו החזקת שמירה רשמית במסגרת של מתגייסים "גפירים".
בבוקר אחד הופיעו 5 נוטרים במדי צבא חבושים כובעים של החילות האוסטרליים, חמושים רובים אנגליים ועמם תחמושת של 100 כדורים לכל רובה. אין לתאר את השמחה שפרצה בקבוצה בראות חיילים יהודים עם סמל השלטון – דבר שנתן גושפנקה של כשרות לנשיאת הנשק על ידי שאר החברים: גם התוספת של 5 חיילים לא הייתה בבחינת דבר פשוט.
בין המתנדבים היה הפרופ' שמעון בודנהיימר ז"ל. הכרתיו שנים רבות במסגרת טיפולי בעצי פרי – אני כתלמיד והוא כפרופסור קפדן, והנה התייצב לפני בפתע בעמידת דום והעמיד את עצמו לרשותי. פרופ' בודנהיימר עשה עימנו שלושה חודשים, ובמשך כל הזמן לא הצלחתי לשכנעו שייפנה אלי לפחות כשווה לו, תמיד עמד לפני עמידת דום בהרצותו את דבריו. הייתי מוצא תמיד בשבילו תפקידים קלים יותר, כי שמן היה וכבד תנועה, אבל הוא היה מתמרד ודורש רק יציאה לחזית. במשך תקופת שירותו אצלנו איבד 17 קילוגרם ממשקלו. בגמר שירותו הוא נידב את משכורתו והגיש לי אקדח לזיכרון. ניצלתי את ידיעותיו באנגלית והוא היה משמש לי מתורגמן במו"מ עם הקצינים האנגלים.
בשבועות הראשונים ניסינו לקשור קשרים עם שני הכפרים הסמוכים, כפי שהיה במאורעות הקודמים, אבל הכפר אבו-גוש היה במצב של מבוכה ואנשיו לא ידעו עדיין אם עליהם ללכת עם החוסייניים או נגדם. במשך השנים שקדמו למאורעות נתגלעו בינינו אי אלה ויכוחים לא נעימים: הקרקע שעליה התנחלה אחר-כך קבוצת מעלה החמישה היתה קניינה של הקק"ל עוד מלפני מלחמת העולם הראשונה אולם לא נעבדה. ראשי הכפר עלו עליה לחורשה ודרשו כסף רב בפיצוי לנטוש אותה וכך נשתררה מתיחות מסוימת בינינו.
מבין הכפרים שמצפון לקריית ענבים התייצב הכפר קטנה לרשות החוסיינים. אנשיו היו עוברים את קריית ענבים עוד לפני שעלינו על הקרקע וגם מספר שנים לאחר שהתיישבנו עליה. עתה הם נתעוררו לחדש את הקשר בין כפרם לבין ירושלים דרך יישובנו, כאילו במגמה לחדש ולחזק בכך את קניינים על האדמה ועל הדרך ש"נגזלה" מהם. באחד הימים הם הופיעו בלווית נרגנים מן העיר, מעל לשלושים איש מזוינים במקלות ורצו לעבור. ברצוננו להבליט את בעלותנו וזכויותינו, החלטנו למנוע זאת. היה זה ביום שישי כשהערבים התרכזו בירושלים, ובהתמודדות עמם לאור היום היה משום סיכון לא מבוטל. אנו היינו מוכנים להשתמש אפילו בנשק חם, אבל לאחר חילופי דברים חריפים וריכוז כל חברי הקבוצה במקום, כשאנו מזוינים בקלשונים ובכלי משחית פרימיטיביים אחרים – נרתעו הערבים ועשו את דרכם בסמוך אלינו, ולא דרך אדמת המשק.
הקצינים האנגלים דרשו שהנוטרים יהיו מסודרים ומצוחצחים, שעליהם לשמור על ניקיון הנשק בתחנה ולהשתתף חלקית בשמירת לילה. לגבי הבריטים היו הנוטרים שוטרים מיוחדים שבהוצאותיהם נושאים השלטונות. עם הזמן הגיע מספר הנוטרים ל – 24, שני שליש מהם חברי הקבוצה. הנוטרים ובעיקר חברי הקבוצה עשו בה בתנאים של כלל חבריה, והם עבדו ושמרו והשתתפו בתורנויות, שכן לא היה בלתם מי שיחזיק את המשק. כקורפוראל מונה אחד החברים מן השורה והוא נמצא על הרוב בתחנה.
לא היה זה סוד לקצינים שאת ענייני הבטחון ואת סדרי השמירה מנהלת "ההגנה". פעם אף פנה אלי הקצין גלויות ואמר לי שהוא יודע שהקורפוראל משמש רק כיסוי כלפי חוץ, והוא הקצין, רוצה בכך לקבוע את העניינים עימי ואז יידע את המצב לאשורו. הוא הציע לי להתמנות כקורפוראל והסכים שלא יהיה עלי לשבת בתחנה דווקה, ולא יקפיד אם יפגוש אותי בבגדי עבודה. תקופה ממושכת, עד לרצח החמישה שימשתי כקורפוראל ואך לעתים רחוקות הייתי מופיע ב "בגדי שרד". כמובן שהייתי מגיש דו"ח על פעולות השמירה לפי ראות עיני.
עזרת ההגנה מירושלים
עבר זמן ממושך למדי עד שנחלצה ירושלים לעזרתנו. הראשון בא אלינו במסגרת הפיקוד זליג שטורמן עם שנים מעוזריו דרוך ושקט, שיתף את עצמו בארגון ובחלוקת האנשים והשפיע לא במעט על מהלך העניינים.
כבעל מקצוע בטיפול בחומרי נפץ פעל הרבה בסדרים למיקושם של מקומות סתר בגבולות המשק. תכננו להפציץ גלי אבנים, שבתוכם עלולים היו הערבים לתפוס עמדות להתקפה. מפנה מיוחד חל עם הופעתם של יצחק שדה ז"ל ואליהו כהן. יבל"ח - צעיר בעל מרץ ונלהב, שנתגלה במשך הזמן כמארגן בחסד עליון מלהיב ומדרבן את הצעירים להתנדבות ולמעשים. הוא מילא תפקיד של מפקד האזור.
יצחק שדה – רחב גוף היה ואיש החציבה, הוגה רעיונות ובעל חלומות על צבא ופעולות בקיני האוייב. עד שהכרתיו היטב היה נראה בעיני כהוזה בהקיץ. היה איש שיחה ואהב לשבת בחברה ולספר על מעשיו ופעולותיו.
פעולתם הראשונה הייתה לארגן עזרה דחופה של מתנדבים לשמירה בלילות. מדי ערב הייתה מגיעה מירושלים משאית עם בחורים מכל הגילים, שהיו באים לאחר יום עבודה למלא תורנות בשמירה וחוזרים למחרת בבוקר לעבודתם. מגמת פעולה זו הייתה עזרה ישירה למשק ואימון המתנדבים כשרובים בידיהם והם נבחנים בשמירה בשדה;הן חונכו כל אנשי "ההגנה" בירושלים על שימוש באקדח בלבד ופעולה מבתים ומגגות. רבים מהם לא ידעו את השימוש ברובה. לא אחת היתה בוקעת בפתע סימפוניה של יריות בלילות כי סבך העצים והאפלה שביער שלהבו את הדמיון והגבירו את הפחד מפני העלול להתרחש. נראה היה לחלק מהם שתחת כל עץ מסתתר ערבי ומרוב חרדה היו יורים. זה היה מעורר את הניצבים בעמדות השונות להפעיל גם הם את נשקם, אפילו להוציא כדורים חיים, אולי בפעם ראשונה בחייהם. סימפוניות אלה נמשכו עד שהצלחנו להשתלט עליהם.
בבוקר היו מרכזים את כל הבחורים ומחזירים אותם במשאית לירושלים. אלה שהיו שומרים בעמדות היו בין המאושרים כי רבים מן המתנדבים היו לנים תחת כיפת השמיים ודרך השמיכות הספוגות טל הייתה הלחות חודרת לפעמים עד לגוף.
בעת קבלת הרובים והעלייה אל העמדות היו רבים אשר דרשו לשלחם רק אל אלו שעל ההר, שהן הקדמיות ולא לעמדות פנים, והיו גם כאלה שלא הסכימו לעלות להר.
תנועת המתנדבים לא נעלמה מעיני השכנים שמסרו על כך ללא ספק למארגני הכנופיות. בין כה וכה הטילו היריות המרובות בלילות פחד על ערביי הסביבה שסברו כי מחנות מגינים מרוכזים בקריית ענבים. ואמנם עם הגיע המכונית עם המתנדבים היה מראה המשק כמחנה גיוס גדול. לזמן מה הוקלה המעמסה על חברי הקבוצה, אבל עזרה זו נצטמצמה והלכה בגלל שינוי בקו ההתארגנות ב"הגנה" ובשיטות האימון של חבריה. במקום גיוס מתנדבים ללילה אחד החלו אחר- כך לגייסם לשלושה ימים; הלילות נועדו לשמירה וחצאי ימים לאימונים. לימים גויסה קבוצת סטודנטים לשבוע ומעלה. עיקר זמנם הוקדש לאימונים בנשק ולסיורי לילה. מהם אורגנה אחר כך היחידה הנודדת.
קריית ענבים מרכז לאימונים
קריית ענבים הפכה למקום יחיד באזור לאימון ולתרגול ללא מעצורים בכל סוגי הנשק אף בלווית מטווחים קצרים. בתקופה מאוחרת יותר ערכנו קורסים קצרים תלת - יומיים לאימון חברי ה"הגנה" בירושלים כולה בשימוש בנשק. בהמשך הזמן אירחנו קורסים למפקדי כיתות ומחלקות לתקופה ממושכת. הנקודה המתה ממשתתפים בקורסים והם מלאו את כל הרפתות, הלולים והעליות. בכל פינות היער התאמנו המתאמנים בכל סוגי הנשק, ובגמר כל קורס היה נערך מטווח לרבות ברימונים, כשבכל מקומות התצפית ערוכים משמרות קשר בעזרת טלפונים, דגלים ואיתות. סליקים גדולים מוסתרים וסליקים קלים הוצפנו בכל פינות המשק. כהסוואה שמשו לימוד הטבע ועיסוק בספורט.
עם התפתחותן של פעולות ההדרכה היה המקום למרכז אימונים אף לא רק לאנשי ירושלים וסביבתה. כאן קבלו את הכשרתם המתאימה בני הדרגות השונות – מטוראים ועד למפקדי מחלקות. בוואדי שבו שוכן בית הקברות של הקבוצה והמשמש גבול בין קריית ענבים לבין אדמות השכנים, נערכו המטווחים של מכונות ירייה ורימונים בלא כל חיפוי. הד היריות היה נשמע ברורות בתחנת המשטרה באבו גוש ובכל הכפרים הערביים שבסביבה – וזאת גם לאחר שהאנגלים החליטו להצר את פעולות ה"הגנה".
פתחנו מחצבה שהיינו מפעילים אותה כאשר נציגי השלטון היו מופיעים במקום. השמירה אורגנה כך שאי אפשר היה להפתיע את המתאמנים ביער הגדול. לא במעט יש לזקוף את הדבר ליחסי השכנות הטובים שטיפחה הקבוצה עם הכפר השכן אבו גוש.
הסיורים בלילה בסביבת הכפרים הערביים ולפעמים בתוכם הסבו לנו כאב ראש ולא תמיד בשל סיבות שלא ניתן היה למנען.
פעם בעת אימון קבוצה ביער עברו ערביי הכפר השכן עם עדר כבשים – אפשר מפני שנתחשק להם לראות מה נעשה בו, הלא הם ראו את עצמם כבני בית במקום. והנה תקף אחד המתנדבים אחד מן הערבים ושבר לו 2 שיניים. היה עלינו לנצל את יחסי השכנות הטובים כדי לחסל את המכשלה. זה עלה לנו במחיר של 25 לירות ובפיצוי על ארוחת "סולחה". הימצאם של עשרות צעירים במשק לשם אימונים, גרם לחרדה בקרב חברי קבוצתנו – לגן עצי הפרי ולמשק העופות.
להלכה הובטח למשק שהמתאמנים לא יתנו ידם ל" סחיבה" אך למעשה לא כן היה במציאות. הלול למשל, היה לנכס ציבורי שמותר ליהנות מן העופות שבו לכל דכפין.
פעם הבאנו מאמריקה להקה מיוחדת ומיוחסת של תרנגולות שכל אחת מהן עלתה עוד באותם ימים 3 לירות. עבר זמן לא רב וחסרו לנו 300 מהם. בדיחות התהלכו בין קבוצות הצעירים על ה"קומזיצים" שהם היו עורכים במשק. באחד הקורסים של מפקדים גבוהים הוכרז בעת רדתם מן המכונית שכל שיקטוף מפירות הגן יוצא מן הקורס. הפקודה נמסרה כשכולם עמדו בשורה דום. לא עברו 10 דקות מעת שהם התפזרו לאוהלים ונשמעו נביחה וצעקות מן הגן: אחד ה- "קורסאים" שנחפז את עצי הפרי הישר מן התדריך הותקף שם על ידי כלבי השמירה...
בימים ההם, כשחברי המקום חיו בצנע ואכילת עופות היה לא מן הדברים המקובלים, גרם עניין ה"קומזיצים" למרירות רבה במשק.
סיורי לילה עם יצחק שדה
תורת ה"הגנה" עד למאורעות 1936 הייתה בנויה על פעולות מתוך עמדות. בעיר גם לא ניתן היה למעשה לפעול אחרת, והנשק השימושי היה האקדח. אצלנו בכפר היה הנשק השימושי הרובה אבל את נקודות השמירה ריכזנו סביב המשק ובקרבתו, ורק לרגל התנאים הטופוגרפיים המיוחדים של קריית ענבים נאלצנו לצאת להרים ולהרחיב את פעולות ההתגוננות, אם כי זו הייתה גם עתה מבוססת על צמידות לעמדות.
יצחק שדה התייחס בביטול לשינה בעמדות, ועם בואו אלינו התחיל לערוך סיורים בסביבה הקרובה והרחוקה. לפעמים היה נעלם ללא הודעה ויוצא בין ההרים ומפתיע את הנמצאים בעמדות המרוחקות ביותר. היה דרוש לכך אומץ לא ישוער או קלות דעת שאינה נסלחת. לא אחת ארבה סכנה לחייו, ולאו דווקא מצד הערבים אלא מכדורי השומרים שלנו, כאשר נגלה לפניהם צל אדם מתקרב מכיוון האויב.
בסך הכל היה רגיל לקחת עמו אקדח קטן ו-2 -3 רימונים. היינו מצפים לו בחרדה עד לשעות המאוחרות בלילות, ומשהייתה מתקבלת הידיעה מאחת העמדות, שיצחק עבר שם בדד, בכיוון למשק – היינו נושמים לרווחה. עתה היה כרגיל נכנס למפקדה בבת צחוק על השפתיים ויושב לשתות כוס מים חמים או כוס חלב ולבלות בחברת החבר'ה בהשמיעו מסיפוריו ומדבריו שעניינו את המסובים.
עשרות מקרים רציניים, שנתארעו לו, ליצחק, לא הרתיעוהו מלהמשיך בסיוריו. הוא האמין שרק פגיעה בעורף האוייב תמנעו מלהסתכן בהתקרבות אל הישובים. לא אחת היה מפליא את מלוויו בעת ההתקדמות מול כדורי האויב.. אם כי בעל גוף רחב היה וכאילו כבד תנועה, היה זריז בהליכותיו וגמיש בתמרוניו. פעם משהותקפנו מצד מזרח, יצא לבית הקברות ושם הפעיל סוללת מדוכה לכיוון ההר (מדוכה – התקן להטלת רימונים למרחק של מאות מטרים אחדות). אחד מנושאי המדוכה הכניס את הרימון שלא כהלכה – עם הראש למטה – הוא התפוצץ ביציאה מן הלוע. נפצע קשה מאוד היורה ועימו גם זולתו. יצחק שעמד בקרבתו, נפצע מרסיסים בכל גופו. היה זה מחריד. וכשרוכזו כולם במפקדה, פירק אחד המפקדים המנוסים, שחזר עם הרובים, רובה בתוך מרתף הבית והנה נפלט כדור שנתקל בתקרת הבטון ופגע קשה בגרשון מושיוב, סטודנט, בן למשפחה ירושלמית, והוא מת מפצעיו. יצחק סבל שלושה שבועות עד אשר נשתחרר מן הרסיסים. הוא רזה ונחלש. טיפלנו בו במסירות והוא שב לאיתנו ולסורו והמשיך בסיוריו, שנתקבלו בינתיים כקו-מנחה למדריכים.
יצחק התעלם מיחסי השכנות, שאנו קשרנו עם הכפרים הסמוכים. נשק המדוכות היה אהוב עליו כדי כך שמסוגל היה לפגוע בטבורו של כפר ממרחק של מאה מטר בקירוב. ולא אחת הגיש מתנה כזו לכפרים שסייר לידם, כדי להודיעם שידנו תשיגם.
עוד עם ראשית הופעתו בקריית ענבים פיתח תיאוריה שלפיה יש לשים את הדגש על התימרון המהיר ולהכות באויב בכוחות גדולים כדי להנחית עליו תבוסה ניצחית. וזאת – אפילו אם עלינו להחליש משום כך זמנית נקודות מפתח אחרות. שיטת לחימה זו, היה אומר, נותנת בידנו כוח, יוזמה ומחייבת את האויב להצמיד לכל מקום הרבה יחידות. תיאוריה זו התפתחה אצלו ונתגשמה במלחמת השחרור. לאחר שהייה במשך 3 חודשים בקריית ענבים הוא עזב אותנו. חיי הצוותא עמו גדושי ההרפתקאות, יצרו יחסי ידידות כנים בינינו, וגם במלחמת השחרור היה לא פעם מנצל הזדמנויות שונות כדי "לקפוץ" אלינו ולשמוע ולהשמיע.
